איך מדברים עם ילדים על לחץ חברתי?

״אבל כולם עושים את זה.״

זה משפט שהורים שומעים סביב בגדים, טלפונים, רשתות חברתיות, מסיבות, אלכוהול, קבוצות ווטסאפ ועוד הרבה נושאים.

התגובה הראשונה של ההורה יכולה להיות:

״לא מעניין אותי מה כולם עושים״

אבל עבור ילד או מתבגר, השייכות לקבוצה חשובה מאוד.

התעלמות מהצורך להשתייך אינה מעלימה את הלחץ. היא רק גורמת לילד להרגיש שההורה אינו מבין את העולם שבו הוא חי.

לפעמים אף אחד לא אומר לילד במפורש מה לעשות.

מספיק שהוא רואה מה כולם לובשים, למי יש טלפון חדש, מי מוזמן, מי נשאר בחוץ ואיזה תוכן מקבל תשומת לב ברשת.

הילד עשוי לשנות את ההתנהגות שלו כדי לא להיות שונה.

לכן שיחה על לחץ חברתי אינה צריכה להתמקד רק בשאלה אם חבר הכריח אותו לעשות משהו.

כדאי לדבר גם על התחושה שצריך להתאים את עצמך כדי להשתייך.

במקום לפתוח בהרצאה על סכנות, אפשר לשאול:

״מה קורה אצלכם כשמישהו לא רוצה לעשות משהו שהקבוצה עושה?״

״איך יודעים מה מקובל ומה לא?״

״קרה שחשבת אחרת מכולם ולא היה לך נעים לומר?״

שאלות כאלה מאפשרות לילד לדבר על מצבים בלי להרגיש שהוא עצמו עומד לחקירה.

כאשר ההורה אומר:

״החברים האלה לא שווים כלום״

הילד עלול להרגיש שהוא צריך לבחור בין ההורה לבין החברים.

גם אם יש להורה ביקורת אמיתית, כדאי לדבר על התנהגות מסוימת ולא לבטל את כל הקשר.

אפשר לומר:

״אני מבינה שחשוב לך להיות חלק מהקבוצה. יחד עם זה, מה שקרה שם מדאיג אותי, ואני רוצה שנחשוב איך אפשר להגיב.״

שיחות על לחץ חברתי יעילות יותר כאשר הן אינן מתקיימות רק אחרי אירוע.

אפשר לדבר מראש על מצבים אפשריים:

מה עושים אם במסיבה מציעים אלכוהול?

איך מגיבים אם מישהו משתף תמונה פוגעת?

מה אפשר לומר כשלא רוצים להשתתף באתגר ברשת?

מי האדם שאפשר לפנות אליו אם מרגישים לא בטוחים?

תרגול מראש נותן לילד משפטים ואפשרויות ברגע שבו קשה לחשוב.

אפשר לשאול:

״איך אתה מרגיש אחרי שאתה עושה את זה?״

״זה מתאים למה שחשוב לך?״

״היית בוחר בזה גם אם החברים לא היו שם?״

המטרה אינה לצפות שהילד תמיד יעמוד מול הקבוצה ללא קושי.

המטרה היא לעזור לו לזהות מתי הוא פועל מתוך בחירה ומתי מתוך פחד להישאר בחוץ.

הבנת הלחץ החברתי אינה אומרת שההורה צריך להסכים לכל החלטה.

בנושאים של בטיחות, אלכוהול, אלימות, פגיעה באחר או חשיפה מסוכנת ברשת, נדרש גבול ברור.

אפשר להיות אמפתיים לצורך להשתייך ועדיין לומר:

״אני מבינה למה קשה להיות היחיד שלא משתתף. יחד עם זה, זה גבול שאנחנו כהורים לא מסכימים לעבור.״

ילדים לא תמיד יקבלו את ההחלטה שההורים היו רוצים.

חשוב שהילד ידע שגם אם טעה, הסתבך או נכנע ללחץ, הוא יכול לפנות להורה.

המסר צריך להיות:

״יכול להיות שנכעס ויהיו השלכות, אבל קודם כול נעזור לך לצאת מהמצב.״

ילד שחושש רק מהתגובה של ההורה עלול להסתיר דווקא ברגע שבו הוא זקוק לעזרה.